רש"י
צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי. דּוֹדִי נַעֲשָׂה לִי כְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צְרוֹר הַמּוֹר בְּחֵיקוֹ, וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי לְךָ צְרוֹר זֶה, שֶׁיִּתֵּן רֵיחַ טוֹב מִן הָרִאשׁוֹן שֶׁאִבַּדְתָּ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְרַצָּה לְיִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּמָצָא לָהֶם כַּפָּרָה עַל עֲוֹנָם, וְאָמַר: "הִתְנַדְּבוּ לַמִּשְׁכָּן, וְיָבֹא זְהַב הַמִּשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זְהַב הָעֵגֶל":
תורה תמימה
צרור המר וגו'. א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב צרור המור דודי לי בין שדי ילין, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אע"פ שמיצר ומימר לי דודי אפילו הכי בין שדי ילין קנזקאי על זמן מעשה העגל ובנין המשכן שהיו סמוכים זל"ז, ור"ל אע"פ שאמר הקב"ה הורד עדיך, אעפ"כ אמר מיד לעשות לו משכן וצמצם שכינתו בין שני הבדים. או דמכוין לזמן הגלות, ואמר דאפילו באותו הזמן לא יסיר כביכול השגחתו מעליהם, וכמ"ש כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (ע' מגילה כ"ט א') והיינו בין שדי ילין.
.
(שבת פ"ח ג')
(שבת פ"ח ג')